<h1>העיטור אות מ' מחילה</h1>
<h2>דף פה:</h2>
גרסינן בפרק הכותב (כתובות פ"ה:) בר אוריא תא ואימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחוזרת ומוחלת שאינו מחול מפני שידו כידה. ובפרק מי שמת (ב"ב קמ"ז:) ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. ואפילו מסריה ניהליה וכתב ליה שטרא עליה מצי מחיל כדגרסינן בבבא קמא (פ"ט.) בפרק החובל תזבון כתובתה בטובת הנאה ותתיב ליה וכו' ואסיקנא כל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא זבינא בידים לא מפסדינן. ומסתברא דאפילו כתב תנאה בשטר דלא מצי מחיל ליה לא מהני תנאה דאם איתה ליעביד ליה תקנתא בהכי אלא לאו שמע מינה דלית ליה תקנתא. ירושלמי בפרק שבועת הדיינין (שבועות פ"ו ה"ו) אמר רבי אמי אילין דכתבין על מנת שיש לי רשות לגבות מן המטלטלין לא גבו אמר רבי מנא אין כתבין ואמר אף על גב דלית בי(ה) דינא יהיב גבי כלומר אם אמר לו אף על פי שאינו דין יגבה. וצריך עיון. ובפרק שנים אוחזין (ב"מ נ'.) אמר רבא שמע מינה איתה לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ומסקנא אביי אמר אפילו תימא ליתה לשמואל הכא במאי עסיקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה מכלל דרבא אפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אמר דמחול. וטעמא כפירושא דרבינו אלפס (פ"ט דכתובות) ולאו משום דיכיל למימר ליה עיינית בחושבנאי אלא אף על גב דאיתיה גביה מחיל משום דקניית שטר חוב במסירה אי נמי במעמד שלשתן קנין דרבנן הוא ומשום הכי יכול למחול דאי דאורייתא אינו יכול למחול כדאמרינן ומודה שמואל אם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. ואמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ז:) אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול שמע מינה בדרבנן יכול למחול. ואיכא מאן דיהיב טעמא משום דלוקח לא מצי תבע למוכר אלא דמי ניירא בעלמא ולא ללוה דלאו בעל דברים דידיה הוא ושטר לאו בשמיה כתיב. והיינו דאמרינן לקמן (כתובות פ"ה:) אתו יורשין וקא תבעי לברתא אבל לאבוה לא מצי תבעי דלאו בעל דברים דידיה הוא. ומיהו אם כתב לו בשטר תלך ותדון עמו ותזכה לעצמך לא גרע מהרשאה ומפיק מניה בעל כרחיה ואם מחלו אינו מחול.
ואם כתב לוה למלוה הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול דבההוא שעתא דזבין אישתעביד ליה ללוקח ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. והלכך הולך אצל הלוה ואם מדחהו חוזר למלוה ואם המלוה מודה שפרוע הוא אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי חייב להחזיר לו המעות שהטעהו בשטר שכתוב בו פלוני חייב לי ואינו חייב לו וחוזר דלא גרע מקנין בטעות דחוזר. ואם אין המלוה מודה המלוה והלוה באין לבית דין ודנין כדינא דרב פפא (שבועות מ"א.) בין אית ביה נאמנות בין לית ביה נאמנות ואם מת המלוה דינא כדינא דכתבינן עליה באות חית חוב לסברא דרב שר שלום ורבי שמעון קיירא. אבל הרב המחבר כתב המוכר שטר חוב ולוה טוען פריעא הוא אם המוכר קיים ורוצה לישבע נשבע שלא נפרע וגובה הלוקח ואם לאו מפסיד לוקח. ואם מת מוכר איכא מאן דאמר נשבעין יורשין שלא פקדנו אבינו ואם לא רצו לישבע לוקח חוזר ליורשי מוכר. ואיכא מאן דאמר לוקח נשבע שלא פקדני המוכר מדתנן (כתובות פ"ו:) אבל משביע הוא את יורשיו ואת הבאים מכוחו. ומסתברא דהאי סברא בתרא ליתה דהתם על שמא הוא והכא בריא קא טעין ליה ועוד דשבועה לבטלה היא שהשטר מקויים מעיד שהמוכר אמר שאינו פרוע. (ומה) [וכמה] שאמר אם המוכר קיים ולא רצה לישבע מפסיד הלוקח כי לא רצו היורשין לישבע יפסיד הלוקח הילכך לא בריר לן ואי איתיה למוכר ולא בעי לאשתבועי הא אמרינן פריעא היא וחייב מדינא ואי ליתיה ויורשין לא בעו אשתבועי חייבין.
קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשא ושכיבא ושכיב לוקח אתו יורשין וקא תבעי לברתה אמר רב נחמן ליכא דליסבה עצה דתיזיל ותחול לכתובתה דאמה לגבי אביה וכו' אף על גב דקיימא לן כרפרם דכפייה לרב פפא ואגבי ביה ככשורא לצלמא ורב נחמן גופיה הא דאין דינא דגרמי כדאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קט"ז:) באחוי אחוויי הכא כיון דגבי יתמי הוא לא כייפינן כדאמרינן בעלמא גבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא (גיטין נ'.). ואיכא דמפרשי הא שדר רב נטרונאי דמהדר ליה זוזי דיהב ליה בלחוד אבל ההוא טופיינא דאיכא בשטרא טפי ממאי דיהב ליה לא מחייב לשלומי ואהני לה לברתא ההיא מחילה דירתא ההיא טופיינא מאבוה. אבל רבינו שלמה פירש אגבי ביה ככשורא לצלמא ויהיב ליה כל מה דכתיב בשטרא. אמר רב נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין וכו'. ירושלמי (ב"ב פ"ט ה"ד) זאת אומרת אסור לגלות דינו ליחיד ובפרק נערה שנתפתתה לא כן אמר רבי יוחנן אסור לגלות דינו ליחיד ידע דהיא כשרה.
<h2>דף פו.</h2>
אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי וכו'. הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשורא לצלמא. ומסתברא כפירוש רבינו שלמה דיהיב ליה כל מה דכתיב בשטרא דהוה ליה מחילה כשורף שטרותיו של חבירו דגרסינן נמי התם (ב"ק צ"ח:) דכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה ככשורא לצלמא. והוא הדין אם נתנו במעמד שלשתן שאם מחלו מחול כדאיתא בהמחאה.
וצריך עיון אי דיינינן דינא דגרמי. ומסתברא דוקא דעביד הזיקא בגופא דממונא דחבריה וחסריה כל שהוא כגון מוחל ושורף שטרותיו ומזיק שעבודו של חבירו וזולתן (עי' גיטין מ"א. וב"ק ל"ג:) אבל לא אזיק גופו דממונא דחבריה וממילא הוא, לא. דקיימא לן דגרמא בנזקין פטור כגון שף מטבע וזורק מטבע של חבירו לים הגדול וצורם אוזן פרתו של חבירו (ב"ק צ"ח.) דלא חסריה וכגון הא דגרסינן בבבא קמא (כ"ו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן פטור מאי טעמא דההוא בתרא לא נגע כלל בההוא הזיקא ולא עבד בה מידי וקמא נמי בעידנא דשדא פסיקי גיריה הלכך תרווייהו פטירי ולית בה דינא דגרמי וגרמא בנזיקין דפטור הני מילי כי לא נגע בממונא דחבריה אי נמי נגע ולא חסריה כלל. ורב אלפס (ב"ק פ"ב) אפקה מהלכתא משום דקיימא לן כאמימר וליכא לדחוייה דהא ליכא מאן דפליג עליה ותרווייהו הלכתא נינהו ואמימר בשורף שטרותיו של חבירו לחודיה הוא דקאמר והלכתא כוותיה ודוקא במקויימין ובמאמינו וכן ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם בריש גמרא דפרק הכונס (ב"ק נ"ו.) הכופף והשוכר והיודע והעושה מלאכה במי חטאת והנותן סם המות והשולח את הבעירה והמבעית את חבירו נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה ליבה ואין בלבויו כדי ללבותה כדאיתא התם (ב"ק נ"ט:) דכל הני פטירי אליבא דרבי מאיר משום דממילא נינהו ולא מינכר ושורף שטרותיו של חבירו ומוחל שטר חוב שמכר ודן את הדין וטעה (ב"ק צ"ט:) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ומסור דאמרינן (ב"ק קי"ז:) בההוא דאחוי אמטכסא דכל הני מחייב רבי מאיר משום דינא דגרמי כדמוכח התם בגמרא, כלהו משום דמזיק בגוף הממון הוא. והא דגרסינן (ב"ק כ"ח.) שור שעלה על גבי שורו של חבירו להורגו ובא בעל השור ושמט את שורו ונפל העליון ומת פטור ומוכח התם דאי לית ליה פסידא חייב לא דמי לסלק כרים וכסתות דהתם לא נגע בכלי הכא נגע והלכך פטור וכן הלכתא. והיכא דמזיק גוף ממונו בממון חבירו וכגון הני הרחקות דתנינן בפרק לא יחפור מסתברא דחייב. ואם לא הזיק גוף ממונו אלא על ידי אחר גרמא הוא ופטור כגון נמיה וסולם וכגון הנהו עורבי דאכלי דמא ומפסדי בתאלי והדומה להן פטור אבל אסור כדפרישית בסוף מחאה.
